<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן ר"א</h1>
<h2>דף יב.</h2>
בהמה שלא בדק בסירכי ריאה טריפה, ורש"י פירש דאפילו בבהמה גדולה אם לא בדק כשרה, דהא קיימא לן כרב הונא דאמר (דף ט') בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכו', ועוד הלכה למשה מסיני דאזלינן בתר רובא אך אין מפרסמין את הדבר, ואנן סמכינן על פירוש רש"י בגדיים וטלאים שאין רגילות להיות בהם סירכא כשהם קטניםא) ואם לא בדק בהם כשרה בדיעבד. [סמ"ק סימן ר"א]. א) אבל בבהמ' גדול' טריפה אפי' בדיעבד כיון דסירכות מצויות בהן (ש"ע רק בהפסד מרובה שרי).
<h2>דף מג.</h2>
ואמר רב נחמן ניקב הקורקבן פירוש עור החיצון וכיס שלו קיים פי' עור הפנימי או איפכא זה בלא זה כשר'א) וכן אם ניקבו זה שלא כנגד זה כשר, ומעשה (דף מ"ט בתוס') בא לפני ר' יוחנן בקורקבן שניקב ושומן סותמתו והתירו אבל וושט שיש לו שתי עורות, אף על גב דניקב זה בלא זה כשר, מכל מקום אם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה. [סמ"ק סימן ר"א]. א) ואומר הרפ"ש הא דמכשרינן ניקב הקורקבן שזהו החיצון היינו דוקא כשניקב מחמת חולי ולא מחמת מחט אבל נמצאת בחיצון מח' לצד חוץ אף על פי דפנימי קיים טרפה דמ"נ אם נמחט בא מחוץ הרי ניקב הוושט ואם דרך פנים עם המאכל הרי ניקב גם הכיס הפנימי ועבר וניקב גם החיצון ואע"ג דאין נקב בפנימי קרום עלה בו וסתמו ומיהו הא דאמרינן ניקב הכיס שזהו הפנימי וקורקבן קיים דכשר מיתוקם שפיר אפילו על ידי מחט, דהא בפנים נכנס עם המאכל ולא ניקב כי אם הפנימי.
<h2>דף מה.</h2>
דין נקבים שבגרגרת אם יש בהם חסרון כאיסר, ואם אין בהם חסרון ברובה וכן נקבים דקים מצטרפין לכאיסר אם יש בהם חסרון, ואם אין בהם חסרון מצטרפין לרובה, ואם סדוקה לארכה אם נשתייר חוליאא) למעלה וחוליא למט' כשרה, ואם ניקבה למטה מהכשר שחיטה דינה במשהו כריאה כדאמרינן ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. [סמ"ק סימן ר"א]. א) וכמה חוליא אחת ג' טבעות.
<h2>דף מה:</h2>
חוט השדרה שנפסק בראשו (פי' בקרום של מוח) במשהו, ניקב חוט השדרה למט' לצד הזנב עד בין הפרשות ברובו, מכאן ואילך כשר ובעוף (דף מ"ז ועיין בתוספ' י"ז) עד בין האגפים ברובו מכאן ואילךא) כשר. [סמ"ק סימן ר"א]. א) בין האגפים יש להסתפק אי סוף העצם קאמר דהיינו מקום שהכנפים שוכבים על העוף בסופם אי שמא אתחלת העצם קאי מקום חבור הכנפים בעוף, ויש להחמיר מספק ונטרוף אם נפסק חוט השדרה עד סוף העצם (ש"ע אם לא בהפסד מרובה).
<h2>דף מו:</h2>
שלא לאכול טרפה דכתיב (שמות כ"ב) טרפה לא תאכלו, ואלו הן הלכות טרפה דין תרי אוני דסריכין אהדדי שלא כסדרן טרפה, ואם סריכי כסדרן צריכה בדיקה בנפיחה, ולדידן דלא בקיאין בנפיח' טרפ', גם יש אומרים שהיא טריפה אפי' על ידי בדיקה בנפיחה, לדברי רבינו נתנאל בשם הגאון רבינו גרשום דהיכא דעיקרייהו מפרקין מהדדי טרפה אפילו כסדרן (דף מ"ו ועיין בערוך בערך אן) ואין סירכא כשרה כסדרן אלא במקום שמתחילות האונות ליחלק (ש"ע וי"א להכשיר אם היא מעיקר האונא עד חציין אפילו מפולש, וכן נוהגין להכשיר בכי האי כסדרן וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא או בין אונא לאומא כסדרן יוצא מעקרו עד אמצעיתו אין להטריף) אונא באומא דסריכי אהדדי טרפה אפילו כסדרן, ריאה הסרוכה לדופן אם האומא דהויא ברוחב החזה טרפה, ואם האונא דהויא במיצר החזה סרוכה לדופן כשרה על ידי נפיחה כדאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתו כשירה והוא דסביך בבישרא (דף מ"ח כרש"י ורמב"ם ודלא כר"ג וע"ש בתוספות) שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן לא סגי דסוף הסרכא ליפסק ואפילו סביך בבשרא נמי דאמרינן דכשרה היינו דוקא על ידי נפיחה כך פירשו הגאוניםא) ואם יש סירכא (ע"ש ברש"י דף מ"ט) לריאה סרוכה לשומן הלב או לשום מקו' אחר טריפה, דין חשבון האונות תלתא מימינא (דף מ"ו) ותרתי משמאלא מלבד תרתי אומי, ואם חסיר או חליף או יתיר טרפה ואם היתרת בדרא דאוני כשרה, ולא מצטרפת העינוניתא דורדא להשלים חסרון האונות אפילו מימינא כיון דלא קיימא בדרא דאוני ואם יש תרתי (ע"ש ברש"י) עינוניתא דורדא טרפ', וכן אם אין בה אפילו אחת טרפה וי"מ דכשרה, ומיהו פוסקים לחומרא. [סמ"ק סימן ר"א]. א) ולדידן דלא בקיאינן בנפיחה כל סרכא טריפה ומיהו כי ליכא סרכא כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן רגילין להכשיר כי ליכ' חלון והוא דאיכא חתיכא דאונא אבל כי איכא חלון טריפה.
<h2>דף מח:</h2>
דין מחט שנמצאת בריאה ואין המחט נראית מבחוץ והריאה שלימה באה לפנינו כשירה (ש"ע בזמן הזה יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט ואין דנין בה דין שלימה אם לא בהפסד מרובה אז יש להקל לבדוק ע"י נפיחה) אפילו באלימתא ואפי' קופה לבר ואם היא חתוכה כשבאה לפנינו טרפה לא שנא אלימתא ול"ש קטניתא וקופא לבר או לגאו (ש"ע אם נמצא בסמפונא רבה דריאה כשרה אפי' בחתוכה) וכן כשנמצא בחתיכת כבד אי קופה לצד חוץ (פי' בתוך חלל הבהמה) טרפה ואפי'א) בשלימה ולהכי הוא טרפה דדרך הוושט בא עם האוכל ויצא לחוץ וחזר ונכנס בכבד והויא ליה נקובת הוושט במשהו וטרפה, ובקופה לגו אפילו בחתוכה כשיר', (ש"ע ודוקא שצד העב פונה לצד הסמפון אבל אם פונה לצדדין בכל עניין טרפ') ובמחט קטינת' כמחט דידן בכל ענין בחתוכ' טרפה אבל בריאה שלימה וכן בכבד שלם בכל ענין כשרה בקטינתא, ודינין הללו (ע"ש בתוספות) בריאה ובכבד לפי שהריאה והכבד תלויין בקנה (הג"ה אבל נמצאת בסמפונ' דכבדא כשרה אפילו קופה של מחט תחובה בעור עד כאן הג"ה), אבל אם נמצאת מחט (דף מ"ט ודיני המסס עיין ברש"י דסוכה ל"ד ושבת דף ל"ו וחולין דף נ') תחובה בעובי בית הכוסות מבפנים לצד המאכל וכן במקום אחר בכרס מבפנים אפי' באלימתא כשרה אפילו קופא של מחט תחובה בעור (דהיינו קופה לבר לצד חוץ) אפילו הכי כשרה משום דאוכלין ומשקין דחקוה רק שיהא העור שלם מבחוץ, וכן אם נמצאת מחט בחלל הקורקבן גם אם נתחב קופה בבשר מבפנים אפילו לצד חוץ כשר, רק שיהא העור שלם מבחוץ או נמצאת בחלל הוושט בפנים כשר' שהקורקבן ובית הכוסות תלוין בוושט ובא המחט עם המאכל ואפי' קופה לבר דאימא אוכלין ומשקין דחקוה, אבל הריאה והכבד תלוים בקנה ואין רגילות להקדים קנה לוושט וגם ליכא למימר אוכלין ומשקין דחקוה. [סמ"ק סימן ר"א]. א) מיהו בתוספות פירש דקופה לבר היינו לצד חוץ ולעולם כל המחט כולו בתוך הכבד כדפירש בהג"ה גדולה.
מחט שנמצאת בוושט מבפנים, אם אינה תחובה כלל בעור דופני הוושט אלא נמצאת כולה בתוך החלל כשר' אבל אם ישב המח' בתוך הווש' פי' שנתחב קצת בתוך עור דופני הוושט אעפ"י שהו' שלם מבחוץ וגם אין קורט דם מבחוץ אפי' הכי טרפה דחיישינן שמא היה ניקב נקב מפולש ואחר כך הברי' מבחוץ והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום ואע"ג דאמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא, פי' ישב נתחב אין הלכה כעולא, דהא מסיק תלמודא טעמא דעולא משום דקסבר אין חוששין לספק דרוסה, ואנו ק"ל דחוששין לספק דרוסה כדמסיק אמימר בשמעתא דדרוסה, וגם כמו כן חוששין שמא הבריא גבי ישב לה קוץ בוושט דהא בהא תליא מילתא כדפי', וכן כתב ופסק בתו' שאנץ ריש פרק ואלו טריפו' ואע"ג דבספר התרומה מייתי לה להא דעולא דמכשר גבי ישב לה קוץ בוושט שמא טעות סופר היא, דהא תלמודא מדמי ישב לה קוץ לספק דרוסה והא ק"ל דחיישי' לספק דרוסה כדפי' ואע"ג דגבי ספק דרוסה איכא תקנה על ידי בדיקה כדאמר תלמודא, מכל מקום הכא גבי וושט לא שייך בדיקה דהוושט אין לו בדיקה מבחוץ דהא חששא הויא משום צד חוץ דוושט ונקב משהו בעור החיצון דוושט לא מינכר כדפרש"י, ועוד דהא חיישינן שמא הבריא ועלה בו קרום מבחוץ ואם כן לא מינכר כלל, מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה פירוש מצד אחד בפנים ופי' בקו' בכתובות דכיון שנמצא בעובי בית הכוסות שהם שתי עורות מחוברות, אין חוששין שמא עבר המחט ונקבתו גם לעור השני, משמע הא אם נמצאת המחט בכרס שלא במקום עובי בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה אף על פי שהוא שלם מבחוץ דחוששין שמא נקבתו נקב מפולש ואחר כך הבריא ועלה קרום מבחוץ, מיהו רבינו תם פירש דה"ה בכרס שלא במקום עובי דמצד אחד כשר, (ש"ע בהפסד מרובה דוקא יש להכשיר) ועובי בית הכוסות נקט לרבותא, דאע"ג דניקב עור אחד כולו מעבר לעבר העור הפנימי, מכל מקום החיצון מגין וכשרה וכ"ש מצד אחד שלא במקום עובי דהא ליכא נקב מפולש ולשמא הבריא נמי לא חיישינן וכן נראה מדלא אשתמיט למתני חששא דשמא הבריא כ"א גבי וושט וכי תימא היא גופה תיקשי מאי שנא, יש לומר דבודאי גבי כרס שהוא נח לעולם אי איתא דעבר מעבר לעבר בתחלה כמו שהיה אז כך היה לו למצא עתה, וגם קרום לא היה יכול לעלות שם כי המחט העומד שם היה מעכבו מלעלות, ומדלא נמצא עתה כי אם מצד אחד אם כן כך היה מתחלה ולא ניקב לעולם מעבר לעבר אבל גבי וושט דאכלה ביה ופעיא ביה וגמדא ליה ופשטה ליה כדאמר תלמודא ר"פ אלו טריפות וכיון שהוא מתנענע תמיד איכא למיחש שמא מעיקרא נקבו שני העורות של וושט מעבר לעבר ומחמת הנענוע חזר המחט ונכנס קצת בפנים ואז עלה הקרום מבחוץ דמסתמא עליית הקרום אינו יכול לעלות כל זמן שהמחט שם, מחט שנמצאת בחתיכת הכבד מחלקין בין קופא לגאו ובין קופא לבר פי' לצד חוץ ופי' בקונ' וכן בפנים פי' לצד חוץ לצד חלל הבהמה קאמר, והקשה בתוספות דהא בסמוך מייתי מההיא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ופריך ניחזי אי קופא וכו', ומסיק דהת' גבי בית הכוסות אפי' קופא לבר כשרה משום דאוכלין ומשקין דחקוה ואי קופא לבר בחלל הבהמה קאמר, היכא מיתכשר משום אוכלין ומשקין דחקוהו הא על כרחך עברה דרך הכרס ונקבתו מעבר לעבר כיון דקופ' בחלל הבהמה הוא, לכך נראה דבין קופא לבר בין קופא לגאו לעולם המחט כולו בתוך הכבד בין קופא בין חודה, וגם הכבד כולו שלם מבחוץ, וקופא לבר דקאמר היינו לצד חיצון של כבד, וקופא לגאו היינו לצד פנים לצד הסמפונות, והשתא ניחא גבי עובי בית הכוסות, דקופא לבר דקאמר היינו לצד חוץ בתוך עובי הכרס ולא לצד המאכל ולעולם המחט אינו כלל בתוך חלל הבהמה וגם הכרס כולו שלם מבחוץ דהשתא כי אמרינן אוכלין ומשקין דחקוה מ"מ לא ניקב הכרס נקב מפולש מעבר לעבר. מחט שנמצאת בתוך הריאה, יש בה ב' דינין שאם הובאה הריאה שלימה לפנינו כגון שבדקוה בנפיחה ואין שום רוח יוצא ואחר כך נמצא מחט בתוך הריאה כשרה בין באלימתא בין בקטינתא, ואפי' קופא לבר כדפי' לצד חוץ ולעולם כולו בפנים, אבל אם נמצאת המחט בחתיכא דריאה דהיינו שלא נתברר לנו שלימותה שתהא שלימה ע"י נפיחה טריפה בין בקטינתא בין באלימתא ואפילו קופא לגאו לצד הסימפונות דאז ודאי באה דרך הקנה וליכא למיחש לנקובת הוושט מכל מקום טרפה משום דדילמא אי הואי ריאה קמן פי' שבדקוה בנפיחה תחילה הואי אינקב ונקיבת הריאה טריפה גם בלא נקיבת הוושט, כך פי' ר"י. ומחט שנמצאת בכבד באלימתא דהיינו שיש בה קופא כמו כן יש בו ב' דינין אך הוי להיפך מדין הריאה, דגבי הריאה הוי חילו' בין שלימ' לחתוכה ל"ש קופ' לבר ול"ש קופא לגאו כדפרישי' אבל גבי כבד הוי חילוק בין קופא לבר לקופ' לגאו ולא שנא שלימה ולא שנא חתוכ' דאם קופא לבר טריפה אפילו בא מתחילה שלם בפנינו משום דכיון דסמפוני הכבד קצרים לא היה הקופא יכולה לכנס בתחילה בסמפון, ואם כן על כרחך נקובי נקיב דרך הושט ואתאי ואי קופא לגאו לצד הסימפונו' כשרה ואפילו בחתוכ' דכיון דקופא לגאו ודאי סמפונא נקט ואתאי דרך הקנה, ואי משום דשמא ניקב הכבד כיון דהוי חתוכה הרי שנינו ניקב הכבד כשרה. שני דינים הללו בכבד באלימתא אבל בקטינתא גבי כבד נמי יש לחלק בין שלימה לחתוכא דבשלימה כשירה, אבל בחתוכה טריפה ולא משום חששא דנקיבת הכבד דהא נקובת הכבד כשרה היא אלא משום דכיון דקטינתא נקיב שפיר מצד קופא כמו מצד חודה הלכך גם כי קופא לגאו איכא לספוקי שמא בא דרך הוושט וניקב הוושט ואחר כך נכנס בכבד, תלינן בוושט לחומרא כיון דהוי בחתוכא, משום דרוב הנבלעין דרך הוושט הן נבלעין כשיטת רש"י אבל בשלימה לא חיישינן לוושט אפילו בריאה משום דאחזוקי בריעותא לא מחזקינן כדפי', ומיהו בקופא לבר באלימתא בכבד טריפה אפילו בשלם ובריאה שלימה כשירה כדפרישית. בקוצר אכתוב הדינין, גבי דין מחט בריאה יש חילוק בין שלימה לחתוכה שלימה כשרה וחתוכה טריפה לא שנא קטינתא ול"ש אלימתא ולא שנא קופא לבר ולא שנא קופא לגאו, אבל גבי כבד באלימתא יש חילוק בין קופא לבר ובין קופא לגאו, קופא לבר טריפה, קופא לגאו כשירה, לא שנא שלימה ולא שנא חתוכה אבל בקטינת' יש חילוק גם בכבד בין שלימה לחתוכה כדפרישית, ואע"ג דבתלמודא קאמר סתמא גבי כבד אבל בקטינתא לא שנא קופא לגאו ולא שנא קופא לבר מכל מקו' לאו אשלימ' קאי כי אם אחתוכא דוקא דהא קאי אההוא עובדא דההיא מחטא דאישתכח בחיתוכ' דכבדא הנ"ה כתבתי דיני מח"ט בריא"ה וכב"ד לפי שיט"ת רש"י והתוספו"ת. אמנם נראה כי התר דשלימה בין בכבד בין בריא' אינו נוהג לנו דהא שלימ' לא איקרו כי אם דוקא היכא שנתברר שהיא שלימה על ידי נפיחה כדפירש רש"י גבי מחט שנמצאת בריאה, והרי עכשיו אין אנו בודקים בשום ריאה ולא בשום כבד בנפיחה, ואפילו אם היינו בודקים הא פירש בפנים דאין אנו סומכין על שום בדיקה בנפיחה והלכך אם תמצא שום מחט בריאה או בכבד לא דיינינן לה דין שלימה כי אם דין חתוכה. מחט שמצא' תחובה בריאה או בכרס או בדקין או בקורקבן או בלב תחובה מבחוץ לצד חלל הבהמ' טריפ' ואפילו הוא שלם מבפנים ואפילו בעובי בית הכוסות מכל מקום טריפה דאמרינן מה נפשך אם דרך פנים בא הרי ניקב נקב מפולש כיון שנמצא בחוץ לצד חלל הבהמ' ואם מבחוץ בא הרי ניקב הוושט דבוושט תלינן משום דרוב הנבלעין דרך הוושט נבלעין ומיהו אם נמצ' בכבד מבחוץ באלימת' וקופא לגאו כשירה ואף על גב דראש המחט ניכר מבחוץ לצד חלל הבהמה מכל מקום כשירה דכיון דהוי אלימתא וקופא לגאו, אם כן ודאי דרך סמפונא נקט ואתאי דרך פנים, ואי משום דניקב הכבד נקיבת הכבד כשירה, נשלם דיני מחט משיטת מורי הרב רבינו פרץ.
<h2>דף מט.</h2>
תולעים שיצאו מן הריא' כשירה דלאחר שחיט' פרשו ואם נתחב המחט בפנים בדקין (ש"ע מחט שנמצ' בדקין טריפה דחיישינן שמא ניקב) או בכרס או בקורקבן ונמצא עלי' קורט דם מבחוץ כנגד המחט טרפה, ואם המחט ניכרת משני צדדין ואין קורט דם על הבשר ולא על המחט אמרינן דלאחר שחיטה יצא לחוץ וכשירה, (ש"ע אם נקבה המחט מב' צדדין אפילו לא נמצא קורט דם אין אנו סומכין בזה אבדיקותינו מאחר דניקב מב' צדדין, ובנקבה מצד אחד יש מקילין, שא"צ לבדוק מבחוץ אם יש קורט דם ויש לסמוך עליהם בהפסד מרובה וא"א לבדוק כגון שנמלח או הודח או נאבד) ולא חיישינן שמא מחיים יצא לחוץא). [סמ"ק סימן ר"א]. א)0ומיהו בעכו"ם פרק אין מעמידין גבי עור לבוב דקאמר בברייתא יש עליו קורט דם אסור אין עליו קורט דם מותר מסיק עליה רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור, אימא מלח העבירו פי' ולכך אסור במלחו ואפילו בלא קורט דם ולפי זה אם נמצאת מחט מב' צדדים לאח' מליח' מיתסר אפי' בלא קורט דם כי ההיא דעור לבוב דאין סברא לחלק בין עור לדבר אחר ושמא הוא הדין בהדיחו ואם כן לא תמצא היתר דאין עליה קורט דם אלא דווקא קודם הדח' מליח' ולפי מה דפירש דה"ה הדיחו א"כ הא דנקט גבי עור לבוב מלח ולא נקט הדיחו היינו משום דדרך למלוח העור בלא הדחה וצ"ע ברמב"ם ז"ל.
<h2>דף נא.</h2>
דין נפלה בהמה (דף מ"ב ונ"א) מגובה עשר' טפחי' טרפה משום ריסוקא) איברים, ואם דלגה מאליה כשרה דאמדה נפשה הניחה למעלה ומצאה למטה יש לומר שדלגה וכשירה, ואילים (שם וב"ק דף נ') המנגחים זה את זה כשרים, וטבח המפיל את בהמתו לארץ בשעה שרוצה לשוחטה אעפ"י שמטיל בחוזק כשרה לפי שנועצת צפורניה בארץ (כתב המרדכי דאין לקשור רגלי' של בהמו' להפיל אות') או אם החליקה ונפלה מאליה כשר' אף על פי שאינ' נועצת צפרניה בארץ כיון שלא הפילוה בחוזק וכיון שאין גבוה עשרה טפחים מכריסה לארץ כשרה כדאיתא בפרק הפרה (דף נ"א) ואם נזרק הטלה מרחוק לארץ אם נפל על מתניו כשר' ועופות (דף נ"א) שניצודין ואין יכולין ללכת אי מקרבי קיטרי של מצודה חיישינן וכל (מס"ת סי' י"ח) מקום שיש לחוש לריסוק איברים כגון נפלה מן הגג או טרופה בכותל ימתין עד שתלך דאז מותרת בלא שוםב) בדיקה וננערה (חולין נ"ז ול"ח נ"א וט"ו כל הסוגיא) לעמוד מועיל כמו עמדה על ידי בדיקה, ועקרה רגל להלוך כמו הלכ' (ש"ע דוקא שהלכ' הלוך יפה ד' אמות כמו שהלכ' קודם שנפל') ואם הלכה ד' אמות אין צריך בדיקה, ואם הוא רוצה לסמוך על בדיקתו ימתין עד שתעמוד או תשהא מעת לעת, ואם הוכתה על ראשו והלכה לה כלפי זנבה, אם המקל לא הלך לכל אורך הבהמה יש לחוש ואפילו הלך על כל האורך אם יש במקל קשרים יש לחוש וכן אם הכה אותה לרחבה, ואם נדבק העוף בדבק בחד גפא שרי בתרי גפי אסור ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו מלמטה למעלה דיו, או במיא דהוו קיימי אפילו מלמעל' למטה שרי, אבל מלמעלה למטה במיא דלא קיימי לא מתכשר עד שיקדים לדבר השט על המים, ואם נחבט על פירות וזרעי' אי משרקי אין לחוש, ואי לא יש לחוש. [סמ"ק סימן ר"א]. א) אך אם הלכה כשרה ואם עמדה צריכה בדיקה וכן אם שהתה מעת לעת כי ההיא דר' אליעזר בן אנטיגנוס דפרק אלו טריפות ואע"ג דבפרק שור שנגח קאמר רב נחמן אלו שקל מרה דהאי תורא קבא דקמחא ואזל וגמר בי מדרש' אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה לא אפסדיה לתורא לאו משום שיהא כשר בששהת' מעת לעת בלא בדיקה, אלא הכי קאמר, אי שהת' מעת לעת אז היה לה תקנה ע"י בדיקה, אבל עכשיו ששחטו בתוך מעת לעת בלא הלוך ובלא עמידה אין לה תקנה כלל, והשת' דפי' דבין עמדה ובין שהת' מעת לעת בעינן בדיקה ואנן לא בקיאינן בבדיקה, הלכך בהמה שנפלה מגובה או כיוצא בו שיש לחוש לריסוק אברים ימתין לה עד שתלך דאז כשרה בלא שום בדיקה. ב) דאילו עמדה או שהתה מעת לעת בעיא בדיקה כדפירש בהג"ה לעיל ואנן לא בקיאינן בבדיקה.
<h2>דף נב:</h2>
דין דרוסת הזאב (ועיין ברי"ף דף תר"נ וס"ת סי' כ"ח) אפילו הכה בידו בהמה גסה טריפה ודוקא הכה אותה ביד שלפניו אבל ברגל של אחריו כשרה וגם אין דרוסה בשן, וכן חתול (דף נ"ג) ונמייה יש לו דריסה בגדיים וטלאים, דוקא זוטרי ולא באימרי רברבי, וחולדה בעופות, ועוף טמא שהכה עופות טהורין כגון אישטי"ר בלע"ז בעוף הגס או נץ אישפרוי"ר בלע"ז בעוף הדק (ש"ע אפילו בעוף גדול ממנו ובלבד שיהא מן הדק כתורים ובני יונה אבל לא בתרנגולת ושלמעלה ממנה ודוקא בגדולים) ושאר עופות בדכותייהו טרפות, ואם שחט העוף טהור קודם שהסיר העוף הטמא את ידו ממנו כשר אבל יש לחוש שמא הסיר ידו כבר שלא בפנינו ואסור בכל ענין ואם זאב או חתול נכנס בעדר של בהמו' ושותק והם צועקים חיישינן, ואם חתול או חולדה נמצאו בלול של תרנגולים והוא שותק והן צועקים דזה שכיח מותרין דאינו זורק הארס אלא כשבורחין מפניו זה דין חולדה וחתול בעוף, אבל בזאב ליכא האי חילוקא ואסור (ש"ע דגם בחתול וחולדה אין חלוק ואסור אלא שחתולים שלנו הם בני תרבות וכל שלא הכהו אין חוששין) וזאב שנשא בהמה מן העדר והצילה הרועה ונתערבה עם הבהמות הוי ספק ויש להתירה מטעם ספק ספיקא ספק שמא הכה בשן או ברגל ולא ביד ואת"ל שהכה ביד שמא אינהא) זאת, ואם באה לפנינו בהמה שמלוכלך צוארה מן הכאת הזאב או חתול בעופות אסור, ואפילו בקנה הוי במשהו, ואם בקנה (דף נ"ג כל הסוגיא) הוי מלוכלך שלא בדרוסה הוי ברוב ואם הוי עוף דממסמ' קועיה דמא יכול ליבדק (ש"ע ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארו מלוכלך בדם דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין וכן המנהג) וספק דרוסה ונקובה יש לתלות בנקובה. [סמ"ק סימן ר"א]. א) אמנם פי' לקמן בשם ר"י דבריה או דבר שבמנין או בעלי חיים שאפי' באלף לא בטיל אין חילוק בין איסורין האסורים ודאי קודם שנתערבו ובין איסורין האסורין מספק קודם שנתערבו בספיקא דאורייתא כיון דאפי' בספק דאוריית' שייך ביה כרת וחייב אשם תלוי.
<h2>דף נה.</h2>
ניטל הטחול או כליות כשרה (ש"ע ודוקא שכיס שלה' מלא חלב דניכר שזה תחלת ברייתה אבל אם המקום ריק ניכר שהיו לה כליות וטרפה הית' כשהקטינו לפחות מכשיעור ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות) ניקב הטחול בסומכיה פי' בעובי' טרפה בקולשיה כשרה, וכוליא שלקתה טריפה כי מטיא לקותא במקום חריץ ואי מליא מוגלא טריפה, מים זכים דלא מסרחי כשרה וכוליא שהקטינה טרפה (ש"ע ודוקא שקרום שלה כווץ שבידוע הוא שמחמת חולי הוא אבל אם אינו כווץ מתחלת ברייתה הוא וכשרה) בדקה עד כפול בגסה עד כעינבה בינוניתא) ומעשה בא לפני רש"י בטלה שלא היה לו אלא כוליא אחת והתירו ואמר דדוקא אם הקטינה בדקה עד כפול אבל אם ניטלה כשרה. [סמ"ק סימן ר"א]. א) ואף על פי שאם ניטל הכוליא או שתיהן כשרה.
<h2>דף נז.</h2>
דין נשמט ירך הבהמ' או העוף במקום חבור בקולית כשרה אבל אי איעכול ניביה טריפהא) שמוטת יד בבהמה דהיינו שמוט' רגל שלפניה כשרה (ש"ע ויש מטריפי' אם עבר' המכה תוך הגוף שנצרר הדם מעבר לצלעות בין בנשמט בין בנשבר סמוך לגוף) נשמט גף בעוף ממקום חיבורו בכתף טרפה שמא ניקבה הריאה שקורין פיקח (חרי"ף בל"א) ודוקא שמוטת גף ממקום חיבורו לגוף אבל למט' ממקום חיבורו לגוף בין שבורה בין חתוכה כשרה (ש"ע והמנהג לשער ברוחב אגודל אם לא שרואה שנצרר הדם מעבר לצלעות). [סמ"ק סימן ר"א]. א) ואם אינו בקי אי איעכול ניביה אי לא מספיקא טריפה (ש"ע י"מ דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקש' היטב טרפה שמא איעכול ניביה ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף לפי גדלו וקטנו וטוב להחמיר אם אין הפסד מרובה) אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם לאחר שחיטה אם קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועט לא איעכיל ניביה ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהביאוהו לשחוט ודין זה נוהג בין בבהמה בין בעוף לפי השיטה שבפנים וכן בתוספת שאנ"ץ אמנם בשיטת מ"ר יחיאל בשם רבי' אלחנן פירש דאע"ג דשמוטת ירך בבהמה אינה טריפה עד דאיעכול ניביה מ"מ שמוטת ירך בעוף טריפה אפילו לא איעכול ניביה דהא דאיפליגו אמוראי פ' אלו טריפות בשמוטת ירך בעוף אי טריפה או לא מיירי בלא איעכו' ניבי' דאי איעכול ניביה קמפלגי, מאי טעמא דמאן דמכשר הא תניא טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, אלא ודאי דלא איעכול ניביה פליגי, ואפילו הכי מסיק שם במסקנא דטריפה וכ"ת אכתי קשה דהא בההיא שהבאתי טריפות שמנו חכמים וכו' קתני בסיפא יתר עליהם העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ואם איתא דשמוטת ירך בעוף טריפה אע"ג דלא איעכול ניביה, כי היכי דתני נשבר העצם וכו', ליתני נמי יתר עליהם עוף שמוטת ירך בעוף טריפה אע"ג דלא איעכול ניביה וי"ל כיון דבהמה נמי הוי שמוטת ירך טריפה באיעכול ניביה מיהא לא חשיב ליה כיון דשם שמוטה נמי הוי בבהמה ולא דמי לנשב' העצם וכו' דקתני דההוא ליתיה בבהמה כלל, וכי תימא הא איתא נמי שבירת העצם בבהמה היכא דניקב קרום של מוח יש לומר דהתם אין הטרפות תלוי כלל בשבירת העצם דהא בניקב קרום של מוח לחודיה טריפה ואפילו יהיה העצם שלם אבל גבי שמוטת ירך בבהמה לא מטרפא באיעכול ניביה בלא שמוטה דהכי אמרינן לעיל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ומסיק והוא דאיעכול ניביה והלכך גבי עוף אף על גב דידעי דלא נשמט הירך כשהביאוהו לשחוט מכל מקום אם נמצאה הירך לאחר שחיטה שמוטה וספק הוא לו אם לאחר שחיטה נשמט או קודם שחיטה נשמטה אף על גב דודאי לא איעכול ניביה בשעה מועטת כזה מכל מקום טריפה כדפרישית דשמוטת ירך בעוף טרפה אף על גב דלא איעכול ניביה, ותדע דהא לא תני נמי בההיא דיתר עליהם עוף וכו' הא דאמר בריש אלו טרפות גבי ניקבה כנפה דגבי בהמה אמר' דנקבים שאין בהם חסרון מצטרפים לרובה, פירוש לרוב מן הנקבים עצמן ואין השלם שבין נקב לנקב נחשב בכלל הנקבים וגבי עוף אמרי' מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה רובו טריפה פי' שאף השלם שבנתים נחשב בכלל הנקב ואפילו הכי לא תני ליה גבי יתר עליהם עוף משום דמכל מקום שם פסוקת הגרגרת ברובה טריפה גבי בהמה אלא דגבי עוף משום דזוטר חיותיה נחשב השלם שבנתים בכלל הנקב, הכא נמי גבי שמוטה שם שמוטה טריפה אפילו בבהמה באיעכול ניביה מיהא, אלא דבעוף משום דזוטר חיותיה אפילו בלא איעכול ניביה חשיבא שמוטה ולהכי לא חשיב ליה גביה יתר עליהן, עכ"ל.
<h2>דף עו.</h2>
ניטל צומת הגידין שנחתך מעט מן הבשר וגם אחד מן החוטין למעלה מן הארכוב' בסמוך לה אף על גב דהעצם שלם טריפ' דבחוט אחד או רובו שנפסק טריפה בין בבהמה בין בעוףא) נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה אפי' שלא במקום צומת הגידין טריפה, והוא הדין נשבר העצם ויצא לחוץ דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין רוב השביר' ודוקא ברגל שלאחריה אבל ברגל שלפני' אפי' כולו נחתך למעלה מן הארכובה כשרה דאמ' רב בעלת חמש או שלש ברגל טריפ' אבל ביד הוי מום לגבוה ולהדיוט שרי והיכא שנשבר העצם (עיין בס"ת סימן כ"ה) למעלה או למטה ולא נחתך לגמרי אם לא יצא לחוץ הכל כשר (ש"ע והמנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טריפה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה שיש להורות להקל כהלכה) בין הבהמה בין האבר, ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכובה הכל אסור משום טריפ' אבל למטה מן הארכוב' ויצא לחוץ הבהמ' והעוף כשרים אבל האבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסו' למולחו עם הבשר ולהושיטו לבני נח ונפקא מינה דאם יש ספיקא דאזלינן לקולא, אבל מן התורה אין לו דין אבר מן החי אפי' למעלה מן הארכובה כי אם משום טריפה כדאמרינן בפר' אמרו לו עור ובשר שחופין את רוב השבירה שאמרנו שכשר צריך רוב הכיסוי מבשר ומיעוט מעור, ואין הגידין מועילין לכסות כמו העור ואם יצא העצם הנשבר דרך נקב קטן וחזר לפנים אין מועיל אחרי כן עור ובשר חופין רובב) השבירה. ועצם הנשבר ונתרפא כשרה (ש"ע ואם שני שברי העצם שוכבים זה על זה טרפה) וביצת נבלה וטרפה אסורה ולד טריפה כשר. [סמ"ק סימן ר"א]. א) ונראה דאפילו לא ניטל מן הבשר עמו רק שנפסק החוט או רובו טריפה כיון שנפסק חוט אחד או רובו בין בבהמה בין בעוף (ש"ע בבהמה אם נחתך העב לבדו מותרת וכן אם נחתכו שנים הדקין לבדן מותרת ואנו לא בקיאינן בצומת הגידין של עוף ולכן בכל מקום דאיכא ריעותא בהן כגון נפוח ונצרר הדם טריפה). ב) ואם בא לפנינו עוף או בהמה שכבר נשבר רגלה למעלה מן הארכובה ונתרפ' שקורין ראטי"ר בלע"ז כשרה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כך נהג הר"ם.
